146 משעול כותבת, ואולי מבקשת לא לייחס לה משהו שאינה יכולה לקבל על עצמה . במידת-מה, היא מבקשת להתנער כאן ממשהו, להתפכח או לדבר על פיכחון . בשיר ושמו "בת יענה ( המשורר מעלעל בטיוטות ) " משעול מתארת בהומור אופייני את הספק המתמיד של המשורר ביצירתו, הן בערכה והן ביכולתה לספק לו איזו משמעות סופית . את השיר — השיר האחד, אבל במידת-מה, את מכלול היצירה, שלא יושלם לעולם — היא משווה לבת יענה, שנבראה "מִשְּׁאֵרִיּוֹת וְכָל מַה שֶׁלֹּא / יָכוֹל הָיָה לוֹמַר עָלָיו כִּי טוֹב" ( חיבור של רגלי תיש לאצבעות תרנגולת, למשל, וכנפיים שאינן מסוגלות לשאת את הגוף ) . כנגד פגמיהָאלה, וכפיצוי עליהם, הבורא "זִכָּה אוֹתָהּ / בְּנִגּוּד מֻחְלָט לָעֻבְדּוֹת / גַּם בְּמֶטָאפוֹרָה שֶׁל הָרֹאשׁהַנִּטְמָן בַּחוֹל" . אירוניה ארס-פואטית אינה חסרה אפוא למשעול . על המשוררים, והיא ביניהם, היא כותבת : "צְמֵאִים לְכָל מִלַּת יַחַס וְעִם זֹאת / שׁוֹתְתִים מִכָּל מַקָּף / / שִׁירֵינוּסוֹפְחִים אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַחָכְמָה / כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַחַיִּים לְהִתְנַהֵל בְּטִפְּשׁוּת" . היא מחמירה עם עמיתיה, ערה לנרקיסיזם שלהם, אבל גם מכ...
אל הספר