128 לפני שהוא מגדיר את בקשתו מחדש במלים : "גְּאֻלָּה בָּאִי אֶפְשָׁר עוֹד" . מכל מקום, אפשר לאתר בספרו החדש, השני, 'האש הרגילה', תנועה מובהקת מלמעלה למטה, מן הפנייה האכּסטטית לשמים אל ההיפתחוּת הענווה אל ההתגלות שביום-יום . "עַל אֶחָד הֶהָרִים בְּבֵית הַשֵּׁם / אֲנַחְנוּמִסְתַּחְרְרִים / בַּלֵּילוֹת / מַפִּילִים עָלֵינוּבִּצְעָקוֹת חֲבָלִים דִּקְדֻשָּׁה", מתאר ניר מה שנראה כחוויית נעורים . ואולם בבגרותו האלוהות מוחשית לו יותר כנעדרת . "לֹא הָיְתָה חֲרָדָה, אֲבָל פֶּתַע קְרוּם הַסּוֹד הַדַּק / הָלַךְמִמֶּנִּי וְלֹא הוֹתִיר אֲפִלּוּנֶשֶׁל, / וְהָיִיתִי לְבַד . / אֲפִלּוּלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו וְהָיִיתִי נִבְהָל" . את הגשר בין שתי חוויות אלה בונה ניר במלים יפות מאוד : "הִנֵּה הַמַּיִם הָרוּחוֹת הַשְּׁקֵטוֹת / הִנֵּה בְּכָל יוֹם אִוְשַׁת הַהֶכֵּרוּת / שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן" . תהליך זה אינו יוצא דופן לכשעצמו, אבל כדאי לעקוב אחריו כדי להתוודע לשירים האחרים של ניר, הנובעים ממנו ומעצבים אותו . זה תהליך שה"אני" מתפנה בו אל חוויות משותפות יותר, חוויות שבקהילה, שבמשפחה, שבחברה . הולדת בנו הבכור, למ...
אל הספר