109 התחושה העולה מן הספר אינה של טראגיוּת נאצלה, אלא של בזבוז . אפילו את הבזבוז הזה יזרעאלי מנסח היטב : "שֶׁהָעֵינַיִם מַעֲנִיקוֹת לוֹ אַשְׁרַאי בִּלְתִּי מֻגְבָּל / לֹא הוֹפֵךְאֶת הָעוֹלָם לִמְצִיאָה" . במקרה כזה, אין תמיהה שכל שיבקש הוא לחזור לישון, שהרי, בלשונו, "מַה שֶּׁמְּפַהֵק זֶה הַחַיִּים" . גישה הפוכה, שיש בה מעט תמימות, אבל גם רוחב לב ואולי אף תבונה עתיקה, מבטא משה דור בספרו 'בשבח השִׂנאה' . דור נחוש שלא לבזבז את האשראי שמעניקים לו עיניו והעולם, ונחישוּת זו, הבאה לידי ביטוי גם בשירי אהבה לוהטים לאהובתו, חרף גילם ויחסיהם הממושכים, היא המעניקה את התנופה לספרו . כמו יזרעאלי, דור פותח ביקיצה . "עִם שַׁחַר הָעֲרָפֶל כֹּה סָמִיךְ שֶׁהַכֹּל / אֵינוֹאֶלָּא אֶפְשָׁרוּת : עֵצִים, בְּנֵי-אָדָם, / צִפֳּרִים, סְנָאִים" . ההתבהרות הצפויה "אוּלַי תְּאַשֵּׁשׁשׁוּב מֻשָּׂגִים שֶׁעַכְשָׁו / אִבְּדוּאֶת מַשְׁמָעוּתָם, וְאוּלַי לֹא" . מכאן אפשר לבחור : להתבונן ולאשש את הקיום או לא . ודור בוחר : "בַּבֹּקֶר עָרוּץ הַנָּהָר, לְאׂרֶךְהָעֵצִים / הָעֲבֻתִּים, יָרֹק כֵּהֶה ( . . . ) אֲבָל / מִי שֶׁיּ...
אל הספר