42 המקצב הפנימי של השיר, אלא גם את המבט הצילומי של טנצמן, התופס במלים תמונות מרוּבדות, שכמו-נלכדות בהבזק, אבל מכילות פרק זמן ארוך יותר, לעתים חיים שלמים . במקרים אחדים, בשיר "מובּייל", למשל, המלים מונחות לרוחב הדף ומעוצבות כאובייקט פלסטי, אבל לרוב הן מבודדות כדי להעצים אפקט או משמעות : "וְהַפְּרָחִים גְּדֵלִים / לִפְרִי / כָּבֵד / / מִנְּשֹׂא" . לעתים הן אף מגלמות בקצבן את תוכנן : "אֵין מַסְפִּיק כֹּחַלְהָזִיז דְּבָרִים / / שׁוּם דָּבָר לֹא זָז עַל הַשֻּׁלְחָן / / שׁוּם דָּבָר לֹא / / זָז / / רַק / / הַזְּמַן" . אלא שהכלי האסתטי הזה היה נשאר ריק, אלמלא ניחנה טנצמן בכנות, בהומור ובתבונה, שאִפשרו לה להפיק עוצמה רגשית מרַבית דווקא מהאיפוק, מתוך מה שלא נאמר . אמנם אפשר לאתר בשיריה פיסות של מציאות קונקרטית — בני משפחה, חיי אקדמיה — אבל דיוקן החיים והתודעה שהיא העמידה מצטבר לאִטו תוך כדי קריאה . כתם פה, קו שם, רמיזה פה, מחיקה שם . דיוקן זה מלא כל כך, ומרתק כל כך, בין השאר, בשל המתח בין הממזרות הלשונית המעודנת של טנצמן ובין ההוויה הקשה, המסויטת לעתים, שהיא ניצבה בתוכה . "לֹא / נוֹרָא / / בָּע...
אל הספר