39 של האי-שְׁניוּת ( נון-דואליוּת ) , שמבין זרמיה הזֶן הוא המוכּר ביותר במערב . אבל אם הזן מציע את שירת ההייקו המזוקקת והקצרה ככלי לתפוס בו את הרגע ואת הפלא המתחולל בתוכו, אלירז מאריך ומהרהר ומסתכל בדברים שוב ושוב, עד שלעתים הם-עצמם אובדים ומה שנשאר הוא הסיפור ההולך ונטווה סביבם, יומן המתעד מסע מחשבתי שיעדוֹהעצמים וטבעם ורוח העולם המגולמת בהם ונגלית דרכם . אלירז אינו תמים . הוא מכיר בקוצר ידה של ההכרה לחולל קפיצת דרך אל תודעת האי-שניות, שאין בה הבדל בין המתבונן למושא ההתבוננות ובין עולם האידיאות לעולם התופעות . על כן שירתו היא ביסודה תיאור של מאבק אינסופי, של התקרבות ושל נסיגה, של תסכול ושל הצצה אל מה שאפשר להשיג בכל זאת, כלומר אל הבזקים זעירים של הארה . אלירז אף מודע למכשולים העומדים בדרכו להארה גדולה יותר, ובראש ובראשונה למגבלות השפה, שהיא, ככלות הכול, הכלי היחיד העומד לרשותו . המלים הן כלי מתווך ומפריד כאחד, העומד מול הדברים "בידיים ריקות" . אלירז אף מתבונן ורואה : "בָּאֲוִיר צָפָה יוֹנָה שֶׁאֵינָהּ / מְעִיזָה לְהִתְרַחֵק / / מִן הָאֲדָמָה / מִן הָאֲוִיר וּמִשְּׁמָהּ" . ואם היונה, ש...
אל הספר