חנוך בן-פזי 166 שלהם . הוא תלוי ביחס הקוראים אל הטקסט ובפנייה שלהם לקוראים אחרים . כשקורא הטקסט עומד לא רק לפני הטקסט אלא לפני בני אדם אחרים, הטקסט יכול לקבל חיות חדשה, כזאת היוצאת מעבר להרמנויטיקה של הטקסט ופונה אל האחר ואל האחרים . אין זה המפגש החד – פעמי שבין קורא ובין טקסט, אלא מפגש היוצא מהטקסט . אפשר להבין זאת טוב יותר אם חושבים על ההבדל בין האחריות שיש לקורא טקסט כלפי עצמו, ובין האחריות שיש לקורא כשהוא נדרש להביאו או להסבירו לאחרים . המרחב הפרשני הקשיים והמכשלות שראינו כחלק מהותי של השיח ההרמנויטי מקבלים עתה משמעות אופטימית . הם המעידים על האפשרות, ובפועל גם יוצרים את המרחב שבו מתפתח ופועל השיח הפרשני . את "המרחב הפרשני" יש לראות בתחום שבין מה שהטקסט רוצה לומר או התכוון לומר ( vouloir dire ) , ובין מה שהוא יכול לומר ( pouvoir dire ) . לכאורה, הטקסט הוא הביטוי שכבר נאמר, של ה"אמירה" שרצתה להיאמר . אך לאחר שהטקסט כבר נאמר ונכתב, הוא היה לטקסט פתוח, הנתון לפרשנויות נוספות שלא נראו בו מלכתחילה . המרחב הפרשני נוצר על ידי קריאה סינכרונית של הטקסט, אך גם באמצעות 1 מכאן ואילך נפתח המרחב...
אל הספר