202 ישראל המאירי "ספרותיות" גרידא ובין שבהתמסרות למעשי – חומרי שב"סימני" האירוע התיאטרוני . יש להתמיד אפוא בהצגת היחסים בין הדרמה כטקסט ספרותי לבין התיאטרון כגוף המספק את החוויה החד – פעמית כ"בעיה" לא פתורה, "בעיה מתחדשת תמיד ומפרה", וכך להעמיד שאלות שמטרתן אינה מתן תשובה או פתרון, אלא "תשאול נוסף, תשאול 443 עצמי אינסופי" . לא במקרה מזכיר בנט את אנטונן ארטו כמי שביקש לשחרר את התיאטרון מכבילותו למילה, לטקסט, כדי שיוכל לממש את 444 דווקא עמדתו המוצקה והמוחלטת של ארטו תפקידו התרבותי . מבליטה את מהותם ו"בעייתיותם" של קשרי התיאטרון והטקסט . חנוך לוין, ואחריו תמיר גרינברג, שהדרמות שיצרו "מילוליות" במובהק, מגייסים את סממני "תיאטרון האכזריות" של ארטו כדי להעצים את הטקסט הדרמתי . ואולם עצם ההתעקשות על "בעיה" עקרונית כזאת או אחרת, בעיה שאין לה תשובה או הגדרה מן המוכן, פוערת סדקים המאפשרים את גיחתן או שיבתן לדיון של שאלות יסוד : מהו בסופו של דבר טיבה של חוויית הדרמה ? עד כמה היא תלויה בביצוע כזה או אחר ? מהו טיבה האנושי, המוסרי ? כן, המוסרי ; למה לנו בכלל לעסוק בדרמה ? ללכת לתיאטרון ? עמנואל לוינס...
אל הספר