פרק רביעי: המחזות ה“חדשים“ שנתגלו

המחזות ה“חדשים“ שנתגלו 193 פרודיים או פרובוקטיביים . לדעתו, הם מעזים לעשות זאת רק במתכונת של מערכון קצר, ולא מחזה שלם . לטענת שפרירי ישנה : הסתייגות טבעית של המחזאים מעיבוד פרודי של סיפור שלם ( או של סידרת סיפורים ) בה הם רואים מעין “חילול קודש“ . לעומת זאת, יש נכונות בלתי מסויגת לעבד, אפילו באופן פרוע למדי, סיטואציה בסיסית אחת . בהגבלות אלה שאותן מציב המחזאי הישראלי לעצמו מתקיימת אותה אמביוולנטיות האופיינית בכלל להמחזה חילונית של המקרא . מצד אחד קיימת הערכה ואי רצון לפגוע בשלמותו הנערצת, ומצד שני נכונות כמעט בלתי מסויגת להגחיך ולהנמיך חלקים מסוימים בו, בעיקר אלה שזכו, לדעתם, שלא בצדק, להיות מעין “פרות קדושות“ ( שפרירי : 149 ) . אני סבור כי טענה זו אינה “מחזיקה מים“ וכי יש לראות את קוצרם היחסי של המחזות בשעה שהוא מתקיים, דווקא כהמשך ישיר של המסורת המקראית, לא כחריגה ממנה או כפגיעה בה . מיצוי תכליתי, “קצר וקולע“, הוא נשמת אפו של סגנון המסירה המקראי . “ כל היקפו של סיפור מקראי ממוצע הוא בין עשרים לשלושים פסוקים “, מטעימה יאירה אמית ( 109 ) את מה שטען לפניה גם פרנק פולק בפרק ההקדמה של “הס...  אל הספר