“אוכלים“ 149 ומאידך גיסא היא מושא של עיסוק מתמיד ( מתי אוכלים ? מה נאכל ? האם זה טעים / יקר / משמין / בריא ? וכיוצא בזה . . . ) . ההידרשות המוגזמת אליה מייצרת אפקט סאטירי מנמיך, מן הטעם הפשוט שהיא מבטלת את ההיררכיה המעמדית שבין בני אדם ועושה אותם שווים איש לרעהו ונטולי ייחוד . עם זאת, ממדי הזלילה המופיעים כאן יכולים להיתפס על נקלה גם כהגדלה מפלצתית של פעילות אנושית בסיסית, “ העירוב הבוטה של עניינים ‘נשגבים‘ ושל עיסוק באכילה ובצורכי גוף נמוכים הוא אמצעי לדה- הומיניזציה של הדמויות ולעיצוב גרוטסקי של דמויות ומעשים, בעולם נטול כל מערכת ערכים “ ( בן שחר : 229 ) . “ המחשבה כי גם למלך יש צרכים הבאים למטה מן הסרעפת, מערערת את ביטחוננו במבנהו ההיררכי של העולם “, קובעת שרית פוקס ( 1979 / 6 / 15 ) . האוכל משמש כאן כמטאפורה להנאה, לחיים, לשגרה דקדנטית, בבחינת “אָכוׂל וְשָׁתוׂ, כִּי מָחָר נָמוּת“ ( ישעיהו, כ“ב, 13 ) , והשליט מופיע כמי ש“אוכל“ את נתינו ואת חוקיו-שלו ( “ מה שאצלנו בבטן — כבר אף אחד לא יוכל לקחת “, שרים גם הסוחר והאישה בתמונה ד‘ של המחזה “ברקיע השביעי“ . . . — “נמר חברבורות ואחרים“ : ...
אל הספר