סוף דבר | 233 הייתה : "או-קיי, התופעה נוראית, אבל מה אני יכולה לעשות ? במה אני יכול לסייע ? " זהו בעיניי ביטוי לרצון הטבעי שלנו, שמתעורר אל מול עוולות נוראיות — הרצון להצמיח מהעצב והכאב קריאה לפעולה ועשייה, והתקווה להתמלא בתחושה של אקטיביות אל מול האין אונים . גם אני שותפה לרצון זה, ולכן עניתי לכל השואלות : "אל תוותרו עליהן ! המשיכו להתקשר, לשלוח הודעות טקסט, לדפוק על דלתן ולשאול אותן לשלומן" . הנשים שראיינתי במסגרת המחקר הדגישו באוזניי את חשיבות ה"ניג'וס" הטורדני של חברות טובות שלא חדלו לרגע לשאול לשלומן . "בפעם הארבעים שתשאלי אותי לשלומי, אענה לך סופסוף שלא הכל בסדר", סיפרה לי בכנות לילי במהלך שיחתנו, ונשים נוספות חיזקו את דבריה . וכך אני חוזרת שוב ושוב על עצתן החכמה ומבקשת מקהל הצופות לבחור שלוש או ארבע נשים מסביבתן — קולגות לעבודה, חברות, מכרות, שכנות שגרות בסמוך — ולהקפיד ליצור עימן קשר מדי שבוע . גם קשר קטן, סמלי ורגעי מייצר חוט של ערבות הדדית, התעניינות ומשענת . ברגע שנשים נפגעות שתלטנות קיצונית תבחרנה לאחוז בתקשורת הרגעית הזו ולספר את אשר מתרחש בביתן, הן תפגושנה אוזן קשבת ואמפת...
אל הספר