116 אימה שהוֹעידה התרבות לאישה הכותבת, לא חדר משלה אלא לכל היותר עזרת נשים, תוואי מסוים, מוגבל בסכי עיניים . שבע המסות שבחרנו לאגד כאן, שנכתבו בתקופה של שתים- עשרה שנים, מניחות במרכז את ההוויה ואת תנאי ההתקבלות של נשים כותבות . בנוסח קולח ובהיר שמערב בין עדות אישית לבין הרחקה מטפורית כהנא-כרמון חושפת עד כמה הדיון עצמו אינו מובן מאליו . אפילו המונחים שיש לדבּר בהם אינם מוסכמים . ספרות 2 שוב ושוב עולה השאלה, נשים ? כתיבה נשית ? האישה הסופרת ? במה יש בכלל לדון כאן . הרי, כבר הסכימו רבים, אלה עניינים זניחים או לפחות עניינים שלכאורה סוכמו מזמן והם בגדר חדשות ישנות . דברים של מה בכך . ונדמה שבכל פעם אנו נידונים לחזור לעייפה למעין "גראונד זירו" שומם . כמו תמיד נתקעת אותה אצבע בעין הרואה, ומזכירה שאין כאן מה לראות . "המצאת לעצמך בעיה שאינה קיימת" מצטטת כהנא-כרמון במסה הראשונה בספר תגובה אופיינית לדבריה על "ההתנסות הקרויה להיות אישה סופרת" . בפרפרזה על דברי המלכה הלבנה ב'אליס בארץ הפלאות', "תמיד מחר ריבה ואתמול ריבה, אבל אף פעם לא היום ריבה ! " גם הדיון בספרות שכותבות נשים, באישה הסופרת, מוכרז ...
אל הספר