100 המוקצה בחלל בית הכנסת הזה לכתיבתה של האישה — אני אינני יודעת לאיזו הוכחה נוספת אנחנו זקוקים . אבל נניח לזה . בנושא הזה, של להיות אישה סופרת אצלנו, אני כבר צרודה . עכשיו אני סוגרת את הסוגריים, ניגשת לעצם הדברים, ומפעילה את השעון . כאשר נתבשרתי שנפל בחלקי הכבוד הגדול להיות כלת פרס ביאליק השנה, התגובה הראשונה הייתה כמובן של הכרת תודה ושמחה . על ההכרה, ועל העידוד, הכרת תודה שמלוּוה בתחושה, כפי שהתבטאתי אז במקום אחר, שמי שרגילה ללכת תמיד נגד הרוח, פתאום מקבלת דחיפה רצינית קדימה . עם זאת, אני חייבת לומר שנכון להיום, לפי שעה, אני אישית עוד לא לגמרי התרגלתי לרעיון . אך ככל שאני הולכת ומסתגלת — משום-מה אני גם יותר ויותר ניצבת בפני רגע של אמת . וחשבתי, אולי יש מקום לשתף בו גם את הכלל . מעניין, אני כאילו אומרת לעצמי : נניח שהפרס הזה היה פוגש אותי בדרכי, על אם הדרך, לפני חמש-עשרה שנה, או אולי אפילו לפני עשר שנים בלבד . הוא היה פוגש אז אישה אחרת . האישה ההיא איננה עוד . בעיקר, מפני שאֵם הדרך ההיא שוב איננה קיימת . ייתכן שכולנו איננו האנשים שהיינו אז . כשאני חושבת היום על מה שנתפסו אז, בימים ההם...
אל הספר