נ י צ ה א י י ל 6 13 מספיקה הכול . רק ברטה השכנה שגרה בבית מולי, חלון מול חלון, שישבה במרפסת המוצלת וקילפה בנחת תפוז, רצועה אחר רצועה, ופילחה אותו לפלחים, פלח אחר פלח, והניחה אותם בעיגול זה בצד זה בצלחת לבנה, נדה בראשה ולא שאלה . אישה חכמה הייתה . מה ראיתי אני ממסלול המרוצים ? לרוב את גבו של זה שרץ לפני או במבט חטוף את אלה שרצו לצדי . בוודאי לא את הנוף שבצדי הדרך ולא את ההרים הרחוקים או את הפס הכחול של הים . ראיתי את המטרה ולא את הדרך . רציתי להגיע . להשיג . ומה קרה ? הגעתי . השגתי . ובזמן שרצתי גם סבתא וגם ברטה עברו בנחת מכאן לשם, חצו את הנהר . ומה לא הייתי נותנת כדי לשבת ליד סבתא על הספסל בכיכר מול המזרקה השותקת ולאכול תפוז, פלח-פלח, עם ברטה . יום אחד, אי-שם באמצע חיי, התחלתי לחפש ספסל משלי . כמו דניאל, מנכ"ל של חברה טכנולוגית גדולה ומורכבת, שבכל בוקר לפני היציאה מהבית מתיישב ליד הדלת על כיסא במשך חמש דקות . לילדיו שהתפלאו על הטקס המוזר הסביר כי הוא זקוק לחמש דקות של מחשבה . חמש דקות של התכוננות . החיים הם תנועה בלתי פוסקת . מזמן לזמן, מנקודה לנקודה, משלב לשלב . אנו עוברים שינויים בג...
אל הספר