בחלק הראשון של המנשר קובע נאטור , כי הפנייה של אזרחיה המוסלמים של מדינת ישראל לבתי הדין הממלכתיים בתביעותיהם האזרחיות אינה יכולה לקבל הצדקה הלכתית על יסוד העיקרון ש " ההכרח מתיר את האסור " ( אל דרוראת תביח אל מחט ' וראת ) , מכיוון שבידי המוסלמים לפנות להכרעה על פי השריעה באמצעות הפעלת מנגנון הבוררות , שאותו קבע האל בקוראן . האפשרות לפנות לבוררות על פי השריעה שוללת מן המוסלמים את ההצדקה לבחור ביישום דין שאיננו מוסלמי . כראייה טקסטואלית לחובה המוטלת על כל מוסלמי להישפט אך ורק על פי השריעה , מצטט נאטור את הפסוק שלהלן מן הקוראן : " כאשר אללה ושליחו גומרים בדעתם לעשות דבר , אין הדבר נתון עוד לשיקול דעתו של אף מאמין או מאמינה . כל הממרה את פי אללה ושליחו תועה תעייה גמורה " ( סורה . ( 36 : 33 החלק השני של המנשר , " הבוררות וחוקיותה " , מפרט את הראיות מתוך המסורת ההלכתית המעניקות הצדקה למנגנון הבוררות המוצע . הבוררות בעניינים אזרחיים אינה קשה להצדקה מבחינה הלכתית , שכן היא נהנית מקונצנזוס רחב של חכמי ההלכה , ולפיכך אינה מציבה לפני נאטור רף הוכחה גבוה . אכן , נאטור קובע במנשר שלו כי " הבוררות ...
אל הספר