פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה בי . שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיבי . מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן . מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים . רק רצנו לטפס פעם נוספת ונפלנו ורצנו וטיפסנו ונפלנו . לא שאלנו למה אנחנו נופלים , נפלנו . והחולות היו רכים כמו קטיפה , בהפסקות היינו שופכים את החולות הרכים לתוך שקי יוטה , מיליוני שקים מלאנו בחול . שוחות , מחפירות , ארמונות , חומות של חול מהודק על חול רך . וכשהפגזים היו נופלים קלטו השקים הממולאים חלק מהרסיסים הרבים והצילו חל ק מהחיים של חלק מאתנו , בסוף שנות השישים ירדנו אחוזי תזזית קדושה אל ארגז החול הזה שקוראים אותו סיני , האוגדות המפוארות של ברן , שרון ויופה היו נר לרגלינו . כל צומת בסיני היה לנו אגדה , וכל חייל היה חשוף בצריח . רור של פאנטומים היינו . אינפרא אדומים . ריר של נסיכים קטנים טסים לשבת חופשית מטרמינל רפידים לארץ ישראל . ארבעים שנה בחצי שעה . אבק מדבר על ריפוד של בואינג , עוזי עם קת מתקפלת , נעליים אדומות . יפים ומטונפים . פרחי לוחמים . בנובמבר ' 69 גיליתי לראשונה את משקפת הפלאים של הנסיך ...
אל הספר