ישנם רגעים מתעתעים שבהם אתה מתחיל לחשוב שאולי אין כאלה פערים בין הוויית החיים של התלמידים שלנו להוויית החיים של בני גילם במקומות אחרים . פתאום ולרגע חולף הם לא נראים כמו נוער בסיכון בקצה הרצף . אולי זה ההרגל , אולי הקרבה המהודקת אליהם , אולי ההתרחקות שלנו מהמקומות האחרים . אבל אז זה עובר . כי הפערים קיימים . בכל מקום ובכל זמן . לאחרונה זה התבהר לי אפילו בהקשר של מוות . היו לנו השנה ארבעה מקרי מוות של קרובי משפחה של התלמידים . אחותו של צביקה , אבא של מוחמד ונעים , אחות של פרג ' ודוד של שאול . מוות הוא מוות ועצב הוא עצב , ועל פניו נדמה שאין הבדל , שהרי גם במקומות אחרים מתו בני אדם בשנה החולפת . אבל במבט שני , הפערים וההבדלים צועקים , במקרה הזה מבטן האדמה : בדרך כלל המוות יהיה ממחלות או מתאונות דרכים . במקרים של התלמידים שלנו , האב מת בזינזאנה בדרך מבית הכלא ואנחנו היינו צריכים להודיע לבניו על מותו , האחות רוססה ביריות ונרצחה במכוניתה ליד אחיה הקטן , שהיה תלמיד שלנו , והדוד נרצח בסמטה חשוכה במרכז העיר והתלמיד שלנו , אחיינו , הגיע בריצה כדי לראות את הגופה המנוקבת . קשה לי להאמין שמקרי המוו...
אל הספר