בספר בן סירא , שנתחבר בראשית המאה השנייה לפסה"נ , מדובר על "שנים עשר הנביאים" ( מט , י ) כמכלול מגובש , ומכאן שבזמנו כבר היה ספר יונה כלול בתרי עשר . בזאת הוצב הגבול התחתון לתקופה שבה יכול היה הספר להיכתב . ואילו היסודות הבתר גלותיים המובהקים בלשון הספר ( ראה סעיף ח ) ותלותו הברורה בספר ירמיהו ( ראה סעיף ז ) מציבים את גבולה העליון בימי שיבת ציון . גם התיאור הלא פוליטי של נינוה כעיר גדולה שתושביה חומסים זה את זה , ולא כבירת אשור העושקת לאומים והמחריבה את שומרון ומגלה את ישראל , מחייב לאחר את הספר זמן ניכר אחר חורבנה של אשור בידי בבל בשנת 612 לפסה"נ . אמנם קויפמן ( עמ' ( 284-279 טען שלא יתכן שזכרה של אשור הרשעה מחריבת ממלכת ישראל לא יהיה ער בלב הקוראים , ומסיבה זו ראה הכרח לייחס את כתיבת הספר לתקופה שקדמה למסעותיו של תגלת פלאםר השלישי לארץ ישראל , כלומר סמוך לזמן שבו ניבא יונה בן אמתי לירבעם השני . את עדותו של הממצא הלשוני ניסה לבטל על ידי הטענה , שמה שנחשב למאוחר אינו אלא מסימני הניב של צפון הארץ , אשר על אף מיעוט ידיעותינו אודותיו הוא נוטה לייחס לו את כל התופעות המאוחרות . ברם , לא זו...
אל הספר