בפרק זה נדון בעצם טיבו של האיסור על פת גויים , ובקשר שבין הגדרת טיב האיסור לבין דרכי ההיתר השונות שנהגו בו . במשנה ע"ז ב , ו שנינו : אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהן רבי ובית דינו התירו השמן ושלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ הראשונים מניחים , כי "שלקות" משמעה : "כל דבר שבישלו גוי ואפילו בכלי טהור" ( רש"י , לה ע"ב , ד"ה והשלקות . ( על פי הנחתם זו , שקיים איסור כללי ומיוחד על "בישולי גויים , " הם הקשו : מה טעם ראתה המשנה לפרט בנוסף ל"שלקות" גם את "הפת , " הרי ב"שלקות" כלולה אף הפת ? וכך ניסח הר"ן את הקושיא בפירושו למשנה ברי"ף , ד"ה הפת : "אמאי פלגינהו תנא דמתניתין לפת ושלקות בתרתי הרי שניהם משום בשולן נאסרו ומשום חתנות . " הראשונים תירצו את הקושי בדרכים שונות . לצורך ענייננו נסתפק בהבאת יישובו של הר"ן שם . לדעתו , התנא דן ב"פת ושלקות בתרתי" כדי להבחין בין פת גויים לבין פת ישראל . דהיינו , פת שנאפתה על ידי גוי אסורה משום שלקות . בנוסף לכך שנה התנא בנפרד גם את ה"פת , " כדי להשמיענו כי "פת השנויה במשנתנו לא מתורת בשולו בלבד...
אל הספר