בשנים האחרונות ניכרת בחברה בישראל עליה רצופה ועקבית של מספר ההליכים המשפטיים , הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי , שעיסוקם ועניינם הוא בתחום הרפואה . הזדקקות ביתהמשפט לחוות-דעת של מומחה בתחום הרפואה , לרבות חוות-דעת פסיכיאטרית , הולכת וגוברת . חוות-הדעת מהווה תנאי הכרחי לביסוס טענות הקשורות בתחלואה פסיכיאטרית , ועל המומחה להציג בפני בית-המשפט את הידע הנחוץ והרלוונטי בתחומו המקצועי והמדעי . ידע זה הוא התומך בעילת התביעה . אי הגשת חוות-דעת מעוררת ספק לגבי נפקות עילת התביעה . בית-המשפט קבע את מעמדו של המומחה הרפואי בניסוח של כב’ השופט אור : “ המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה , ” אם כי מלאכת השיפוט וההכרעה השיפוטית נתונה אך ורק בידי בית-המשפט ולא בידי המומחים . הפרק הנוכחי מתבסס על הוראות החוק , על ניירות עמדה של הסתדרות הרפואית בישראל ועל נייר עמדה של הוועדה מטעם איגוד הפסיכיאטריה בישראל בראשות היו”ר , פרופסור סילפן .
אל הספר