מאז ומעולם עמדה שאלת הגוף והנפש במרכזם של דיונים והתלבטויות רבים כשאלה מרכזית בניתוח מהות האדם . מתקופת אריסטו , ( Aristotle ) דרך תומס הובס ( Tho mas Hobbes ) 1165-ב וג’ון לוק , 1690-ב ( John Locke ) אשר פיתחו את רעיונותיו של אריסטו , תפסו אנשי הדת והפילוסופים את האדם כשלמות וראו את נפשו כחלק מכל ישותו . התפתחות האנטומיה והפיזיולוגיה במסגרת מדעי הטבע הביאה למחשבה שהמוח עשוי להיות ״מיקומה״ של הנפש . תומס ויליס ( Tho mas Willis ) ערך מחקרים אנטומיים , שבעקבותיהם קבע את מקום חוסר השפיות במוח . ממצאיו היוו המשך והרחבה לעמדה ההיפוקרטית . למרות שבלז פסקל Blaise ) ( Pascal כתב כי ״האדם אינו מלאך או חיה״ , חולק האדם לשני חלקים , למלאך ולחיה , וזאת על-ידי ניתוח שהפריד אותו לשני יסודות : מחשבה וחומר . מאז קיימת הפרדה בין החשיבה ובין המכונה שבאדם , שהיא גופו , והחלו לצוץ השאלות בדבר השפעת הנפש על הגוף ובדבר השפעת הגוף על הנפש . היחס בין הגוף לבין הנפש תואר בדרך מכניסטית על-ידי הפילוסופים בני המאה . 17-ה הם הדגישו את החושים כמקור כל הנתונים שאותם מעבד המוח כדי להפיק מחשבות , רגשות והתנהגויות . ממ...
אל הספר