התיאורים הקליניים של התופעות המאניות והדפרסיביות מופיעים כבר בכתבי הומרוס ( Homer ) והיפוקרטס . ( Hippocrates ) היפוקרטס ייחס את המחלה לגורם ביולוגי . הוא מתאר ארבעה נוזלי גוף : דם מהלב , נוזל לבן מהמוח , מרה צהובה מהכבד ומרה שחורה מהטחול . לדעתו , המרה השחורה היא האחראית לדיכאון . בתנ"ך מתואר שאול המלך הסובל מדיכאון שעה שדויד מוזמן לטפל בו בנגינה בכינור . במשך השנים שחלפו מאז חיפשו אחר הגורמים הביולוגיים לדיכאון . גם תופעות של מצבים מאניים תוארו בעבר , אך לא קישרו בין דיכאון לבין מצב מאני . ההתייחסות הקלינית למצבים אלו הוזנחה בימי-הביניים , והם תוארו מחדש כמחלת נפש רק בעידן המודרני . אמיל קרפלין ( Emil Kraepelin , 1896 ) נחשב לאבי הפסיכיאטריה התיאורית ( Descriptive Psychiatry ) המודרנית . הוא חתר להמשגה רפואית כשתיאר את התופעות הנצפות של המחלות הפסיכיאטריות , בעיקר סכיזופרניה ומחלות אפקטיביות . הוא איחד תיאורים קליניים שונים תחת קורת גג מושגית אחת , שדעתו עונה על אבני הבוחן של קוך לתקפות של מחלה , ובכך איחד את התסמונות הקליניות השונות של ההפרעות האפקטיביות . הוא תיאר את התופעות המאני-...
אל הספר