לאחר שדנו במונחים “ אי-כשירות” ו”אי-שפיות , ” מן הראוי לדון גם במונח “ דחף לאו בר כיבוש” משום שעם הזמן הוא החל להתקבע כטיעון משפטי בכל הקשור לחולי הנפש . המפנה חל , כאמור , בשנת , 1953 בפרשת מנדלברוט ( ראו : , 118 / 53 פ"ע מנדלברוט נ' היעמ"ש , פ"ד , . ( 281 זלמן מנדלברוט הואשם ברצח לפי סעיף 214 ( ב ) לפקודת החוק הפלילי , , 1936 בכך שב-, 26 . 12 . 51 בבית החרושת " אתא" בכפר אתא , גרם בכוונה תחילה למותו של מאיר שיפמן . במשפט התגונן המערער בעיקר בטענה של טירוף הדעת , וטען שמעשיו נעשו בשל דחף לאו בר כיבוש . בית המשפט המחוזי קבע כי דחף לאו בר כיבוש אינו נכלל בגדר מבחני מקנוטן , ולכן הוא הורשע ברצח ונגזר עליו עונש של מאסר עולם . על פסק דין זה ערערו גם המערער וגם היועץ המשפטי לממשלה . השופט אגרנט , שהיה בעל השכלה אנגלוסקסית , היה משוכנע שכללי מקנוטן , המתמקדים במבחן הקוגנטיבי , צמחו מהשקפה פסיכולוגית מיושנת , שהתעלמה מן התופעה של הדחף שאינו ניתן לכיבוש בשל ההנחה המוטעית שהשכל הוא השולט בחיי האדם ( פסק דין מנדלברוט , הערה , 9 בעמ' . ( 323-324 עוד טען השופט אגרנט ( בדעת מיעוט : ( לאחר ששקלנו בח...
אל הספר