מקצת חוקרי הספרות התלמודית וחכמי הלשון ביקשו ללמוד מהאמרה "שאדם חייב לומר בלשון רבו , " שר' יהודה הנשיא , עורך המשנה , לא שלח ידו במאמרי התנאים , אלא מסרם כלשונם , שהרי הוא מציין שהתנאים עצמם הקפידו למסור את ההלכות בלשון רבותיהם . הנה , למשל , דבריו של חכם איטלקי בן המאה הט"ו , ר' יוסף בן שלמה קולון : דמאחר שהתנאים שהיו לפני ר' שנו משנתן בסגנון זה גם ר' שנאה כן ולא רצה לשנות לשון רבו שחייב אדם לומר בלשון רבו [ ... ] וגם ממקומו הוא מוכרע שר' לא שנה המשניות אלא כמו ששמע מרבותיו ולא מלשון ר' עצמו הן שנויות . שנינו במסכת עדיות א , ג ( מובא כאן על פי כי"ק : ( הלל או' מלא הין מים שאובין פוסלין את המקווה שאדם חייב לומר כלשון רבו . ושמי אומ' תשעת קבים וחכ' אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלם והעידו משם שמעיה ואבטליון ששלושת לוגים מים שאובין פוסלין את המקווה וקיימו את דבריהן . חכמים שבכל הדורות נתקשו בפירוש הרישה . מה חריג בלשונו של הלל ומה פשר ההסבר [ מעין התנצלות ] של המשנה "שאדם חייב לומר כלשון רבו ? " העיון בפירושים שהוצעו במרוצת הדורות מעלה ארבע שיטות ...
אל הספר