בעידן דיגיטלי שבו אנו שוגים באשליה שניתן לזכור הכול, כל הזמן ומכל מקום, מבקש נועם תירוש לקרוא בכתביו של פרנץ קפקא ולדבר בזכות השכחה. קפקא הותיר אחריו מורשת ספרותית ענפה, אולם לקראת מותו ביקש לגנוז את מרבית יצירותיו. ספר זה מבקש להיכנס לנבכי העולם הקפקאי באמצעות קריאה חדשה בחלק מיצירותיו של קפקא, כמו גם בחלקים ממכתביו ויומניו, ולאור משאלתו הברורה להישכח, ומציע שקפקא הוא מבשרה הגדול של השכחה והחירות הגלומה בה. עבור קפקא דווקא הזיכרון והניסיון המתמיד לזכור הם כוחות דכאניים המבקשים להכפיף את האדם הזוכר למרותם. אל מול כוחות אלו עומדת השכחה ככוח משחרר; זהו כוח היכול להפוך את האדם הקורס תחת עול הזיכרון לאדם חופשי יותר.
ספרו של תירוש מציע התייחסות ראשונה מסוגה בעברית למרכזיות הזיכרון והשכחה בחייו ובכתיבתו של קפקא, ובכך מרים תרומה משמעותית לדיון בתהליכים אלו בעידן הדיגיטלי. השכחה מוצגת בספר ככוח אקטיבי, מעין תרופת נגד להיותו של הזיכרון כוח המבקש לקבע לנצח את תמונת העבר, ובכך מטיל את אימתו על האדם הזוכר. השכחה היא פתח ליצירה מחודשת, לבריאה והתהוות. היכולת לשכוח, אומר לנו קפקא, היא היכולת להשתנות ולהמשיך הלאה. בעזרת קפקא אנו יכולים לחשוב מחדש על תפקיד הזיכרון בחיי היומיום של חברה אנושית-דיגיטלית זוכרת כל ולהבין את פוטנציאל החירות הגלום בשכחה, בעיקר בימינו.
אל הספר