ישראלים רבים זוכרים אותם: חבורות קטנות של צעירים בחוצות הערים נושאים כרזות מרגיזות, מחלקים כרוזים מקוממים, נכנסים לעימותים מילוליים ולעתים אף מותקפים באלימות על ידי עוברים ושבים. העיתונות גינתה אותם כבוגדים, הממסד רדף אותם. ככאלה – כמנודים וכבוגדים – התקבעו אנשי "הארגון הסוציאליסטי הישראלי – מצפן" בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
מי היו הישראלים שהיו מוכנים לצאת אל מחוץ למחנה הלאומי? מה דחף אותם להתעמת עם בני משפחה, חברים ומכרים? מה היה אופייה של תנועת מצפן אשר אליה הצטרפו, ומדוע עוררה רוגז כה רב בקרב הישראלים-היהודים?
מצפן נולדה פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 1962 על ידי קבוצת פורשים מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית אשר מחו כנגד היגררותה של מפלגה זו אחר ברית המועצות; בפעם השנייה לאחר מלחמת 67', אז משכה אליה התנועה הקטנה עשרות צעירים ישראלים מוכי הלם מהכיבוש הישראלי של השטחים המיושבים בפלסטינים, ועמם בני נוער יהודים מחו"ל שהגיעו למצפן, נישאים על גלי ההתלהבות מ"מרד הסטודנטים" של 68' ומהרעיונות האוטופיים של "השמאל החדש". על יסודות אלה – הפנטזיה המשיחית בדבר פריצתה של מהפכה סוציאליסטית עולמית והמצפון ההומניסטי אשר לא אפשר השלמה עם הכיבוש – נבנתה מצפן.
חברי מצפן רצו לתקן את החברה הישראלית ואת העולם כולו. האם צדקו בניתוחיהם התיאורטיים? מדוע נכשלו ביישומם הפוליטי? הדיון במצפן הנו קשה ובעייתי עבור החברה הישראלית, אבל האם למרות זאת חלחלו מסרי התנועה אל השיח הציבורי של ימינו? עם שאלות אלה ואחרות מתמודדת ניצה אראל בספרה המרתק מצפן – המצפון והפנטזיה.
אל הספר